Aiguille Floria- איך מסיימים חופשה בסטייל

חופשת האלפים שלי השנה הייתה קשה מהרגיל. מזג האוויר לא היה בעדנו ובחלון ההזדמנויות היחיד שהיה לנו טיפסנו את הקיר הצפוני של ה TOUR RONDE-מסלול קשה שגבה מחיר בדמות זמן התאוששות ארוך מהרגיל. לשמחתי את ההתאוששות עשינו במזג אוויר מחורבן למדי כך שממילא לא הפסדנו הרבה. הבעיה היא איך מסיימים שבוע כזה בסטייל עם תחושת ניצחון קטנה. התחזית הבטיחה שנקום ליום חדש ושמשי. עם קצת מחשבה אפשר למצוא מסלול שיהיה גם קצר מספיק שנוכל לסיים אותו בכמה שעות ללא השכמה מוקדמת וגם מעניין מספיק מסיבות מובנות. לפני מספר שנים טיפסתי על AIGUILLE FLORIA- שפיץ סלע של כ 200- 250 מ' במרחק של 10 ד' הליכה מהרכבל. בדרך חזרה ראיתי מסלול שמטפס על הפינה הדר' מע' שלו ונראה מלמטה מרשים ואסתטי. אם באמת מזג האוויר יהיה בעדנו זו אפשרות מצוינת.

AIGUILLE FLORIA- המסלול מסומן באדום



 בבוקר מחכה לנו הפתעה- עדיין גשם... אנו לוקחים את הזמן בארוחת הבוקר, ממלאים שוב ושוב את כוסות הקפה ועוברים לארגן את הציוד מתוך אופטימיות לא ברורה שמתבססת על "אבל הבטיחו בתחזית". הגשם אכן נחלש משמעותית אך עדיין לא נפסק לגמרי. השעה כבר 10:00 ולמרות שהמסלול קצר הגיע הזמן לצאת לדרך בתקווה שנוכל לטפס על משהו. בשעה 10:30 אנו כבר מתחילים לעלות ברכבל וכרגע לא נראה מבטיח במיוחד. גם העובדה שאנחנו כמעט הרכב היחיד במגרש החניה לא מעודדת אבל מה לעשות, יום אחרון... תוך כדי העלייה ברכבל אנו נכנסים פשוטו כמשמעו לתוך הענן ונרטבים עד לשד עצמותינו. אנחנו כבר לא אופטימיים אך ממשיכים בכל זאת. לפחות בירידה מהרכבל מפסיק הגשם. עדיין בתוך העננים אנו מזהים את השפיץ המיוחל ומתחילים בהליכה על השלג עד לתחתית המסלול שנראה פחות רטוב ממה שציפינו

אני ואדריאן עולים ברכבל. שימו לב למשקפי השמש- נחוץ ביותר!

אנו מתחילים טפס את המסלול ומתנהלים בזהירות ובאיטיות גדולות מהרגיל. חלקו הראשון אינו קשה במיוחד אך בגלל שהסלע רטוב צריך לחשוב על כל תנועה ועל כל דריכה. דווקא הרטיבות והצורך לחשב כל צעד מוסיפים טוויסט מסוים למסלול והופכים גם את החלק הקל יותר למעניין. אנו מתרגלים לעניין ומתחילים לצבור מהירות וגובה. המצב רק הולך ומשתפר ככל שאנו עולים- המסלול נהיה מאתגר ומעניין עם סלע משובח למדי, מזג האוויר השתפר פלאים ואנו מוצאים עצמנו מוקפים בעננים מצד אחד אך השמש זורחת מצד שני! שמש. סוף סוף שמש!

תחנת האבטחה של המקטע הרביע או החמישי. אין הרבה מקום לעמוד על הפינה הצרה הזאת...

המסלול מוביל אותנו לצידה השני של הפינה עליה טיפסנו, הוא תלול יותר, יפה יותר ולאט לאט רואים את הסוף. את הדובדבן המסלול שומר עד לרגע האחרון- מקטע טיפוס ארוך ותלול עם צעדים עדינים וגג קטן לסיום. אנחנו מגיעים לראש הפירמידה ולאחר מעבר מאובטח על סכין הסלע התלולה הגענו לסוף המסלול. כבר הייתי בראש השפיץ הזה בעבר אך הפעם, בגלל שאריות העננים המטפסים מהעמק לאורך מצוקי הגרניט המושלגים, הנוף נראה מרשים ופראי מתמיד.

 

אדריאן בסוף המסלול, לפני הגלישה למטה. תמונה "ספונטנית" לחלוטין

התנתקנו מהחבלים, הורדנו את נעלי הטיפוס הלוחצות, וידאנו שתחנת הגלישה עדיין באותו מקום שזכרנו ונשארנו לשבת אל מול הנוף לכמה דקות. זו אחת ההנאות בטיפוס על מסלולים מסוג זה. למרות שאתה בהרים וצריך להקפיד על עבודה מהירה, נכונה ובטיחותית (חדי העין שמו לב בוודאי שאני בלי קסדה. נשכחה בטעות באוטו, פדיחה...) אפשר מדי פעם להוריד את הרגל מהגז, לקחת את הזמן וליהנות גם תוך כדי ולא רק אחרי.
שלוש גלישות מהירות הביאו אותנו חזרה אל השביל שמוליך ברכות לא אופיינית חזרה אל הרכבל ממנו באנו. תוך בערך חצי שעה מסיום המסלול אנו כבר בשאמוני השמשית, שותים בירה בכיכר כאשר אין זכר לסערה הגדולה של הימים האחרונים.

ככה נראה מטפס מרוצה!!!

למרות הקושי הפיזי ומזג האוויר שלא האיר לנו פנים יצאנו מרוצים עד הגג בזכות מסלול אחד גדול ומרשים ומסלול אחד יפה וכיפי בצורה בלתי רגילה. תענוג

 

 

Tour Ronde- North Face

ללא ספק אחת מקריעות הישבן הגדולות שהיו לי בזמן האחרון! השילוב של חוסר התאקלמות עם כושר לקוי (הכול, כמעט, באשמתך פלג...) בהחלט עשה את שלו אבל בסופו של דבר טיפסנו, שרדנו ואחרי יומיים מנוחה גם הסתכלנו אחורה בהנאה וסיפוק.
ה Tour Ronde הוא בהחלט לא ההר הגבוה והקשה באזור, אך מיקומו בקצה ה Vallee Blanche בין המון בלאן ל"שן הענק" וצורתו המזכירה פירמידה, הופכים אותו ליעד טיפוס מבוקש והקיר הצפוני שלו מספק אתגר לא קטן לאלפיניסט הממוצע

פנוראמה מ Vallee Blanche. המון בלאן במרכז, הקיר הצפוני של Tour Ronde משמאל

יום קודם עלינו עם הרכבל ל Aiguille du Midi, ירדנו את סכין השלג המפחידה (חוויה מפוקפקת שקשה מאוד להימנע ממנה) המובילה לעמק הלבן (Vallee Blanch) והתחלנו בחצייה האין סופית של המשטח הלבן הענק הזה. לאחר כשלוש וחצי שעות של חציית קרחון מאובטחת, הגענו לבקתת טורינו האיטלקית. זכרתי את החצייה כקלה יותר אבל כנראה שהגובה עושה את שלו. גם הכושר הלקוי שניסיתי להתכחש אליו. לאחר כשעתיים בערך עברנו מתחת למסלול הטיפוס המתוכנן ולשמחתנו ראינו שהתנאים מתקרבים לאופטימליים. הסערה הגדולה יומיים קודם העיפה את השלג הישן מהמסלול, השקיעה שלג חדש וטרי ובזכות היום השמשי שבא לאחר מכן, הכול נמס וקפא בלילה למקשה אחת יציבה, שתחזיק מעמד (בתקווה) עד שעות הצהריים, אז אנחנו כבר אמורים להיות בדרכנו חזרה מההר..

הקו האדום מראה את המסלול אותו טיפסנו

לאחר השכמה מוקדמת (כרגיל במסלול אלפיניים) התחלנו בצעידה אין סופית של שעה וחצי אל תחילת המסלול. בזכות הלילה הבהיר וקרני השמש הראשונות אין צורך בפנסי הראש ואנו צועדים בקצב אחיד ובטוח עד לבסיס ההר. מתארגנים במהירות על ציוד הטיפוס ומתחילים לעלות. לפנינו 80- 90 מ' של קרח עד שמגיעים לחגורת הסלעים הראשונה שם אין בעיה למצוא עיגוני סלע. עוד שני מקטעי טיפוס ואנחנו מגיעים לחלק הקשה של המסלול- המעבר בין שני שדות הקרח דרך תעלה צרה ותלולה. תנאי הקרח מאפשרים לנו לעבור גם את הקטע הזה במהירות וקלות יחסית וגוש הסלע הקטן שבולט מעט מעבר ליציאה מאפשר לנו גם עגינה טובה נוחה.


היציאה אל שדה הקרח העליון

נשארו לנו עוד כ 180-200 מ' של טיפוס קרח סיזיפי. למרות שהזווית התמתנה מעט, אני כבר מתחיל להרגיש היטב את הזרועות, שנדמות יותר לספגטי מאשר לאיבר אנושי. הרגליים כואבות כבר די הרבה זמן ואני מת לגמור את המסלול. כעבור 3-4 מקטעים אנו מגיעים לקצה קיר הקרח ומעלינו גוש סלע של 30- 40 מ' אותו צריך לעקוף. כעת הטיפוס מתבצע בין נקיקי הסלע הצרים ומעל בולדרים גדולים עד שאנו מוצאים תחנת גלישה ששולחת אותנו אל מדף השלג הרחב, כ 20 מ' מתחתינו. זו הזדמנות מצוינת להכניס משהו לפה ולארוז את הציוד הטכני. ההתקדמות מפה נעשית בהליכה מאובטחת עד הפסגה וממנה כמה שיותר מהר למטה. עוד מחכה לנו רכס די ארוך ותלול לעבור לפני שנגיע למקום מבטחים. לשמחתנו, באחד מנקיקי השלג העולים לרכס אנחנו מוצאים רצועה שחובקת בולדר- כנראה תחנת גלישה ששימשה לנטישת המסלול. אנו מחליטים לקחת הימור מחושב שיהיו נוספות (הימור מוצלח) ולאחר 15 ד' ו 200 מ' של גלישה הגענו אל מדרון עם שיפוע נוח. מכאן זה מתחיל יותר להרגיש כמו החרמון. אפשר להוריד הילוך ואת יתרת 100 המטרים שנשארו עד בסיס ההר אני יורד על הגב והבטן כמו ילד. אדריאן יורד בהליכה ולא מבין מה קורה. הוא לא מזיע האנגלי הזה אבל אני מרגיש כמו תל אביב באוגוסט, וכרגע זה נראה לי פתרון מצוין... זהו, הגענו למקום בטוח בו אפשר למות בשקט לכמה רגעים. נשארה לנו רק שעה וחצי של הליכה שלקחה לנו קצת יותר משעתיים, עד לרכבל שהוריד אותנו היישר לשאמוני.

אדריאן ברגע השיא של הטיפוס- חזרה למטה ברכבל.

כמעט כל מטפס יעיד שרגע השיא בכל מסלול טיפוס טוב הוא לא בהגעה לפסגה אלא בסיום הירידה. זה היה אחלה מסלול... 

סובב מטרהורן

בעקבות הטרק המוצלח מאוד שעשיתי שנה קודם עם אמיר החלטנו לצאת אני ורוני (אשתי) לטרק דומה אך מסביב להר אחר, קצת פחות גבוה אך לא פחות מפורסם- הר המטרהורן. לאלו שלא מכירים זהו ההר של הטובלרון...

הר המטרהורן מאזור צרמט

הטרק הנ"ל הוא כבר סיפור שונה. הוא הרבה יותר גבוה מסובב מון בלאן וגם בסוף הקיץ הוא מחייב חצייה של קרחוני עד גדולים ולכן מצריך שימוש בציוד טכני של טיפוס כמו גרזני הליכה, קרמפונים וחבל לאבטחה בזמן ההליכה. הוא גם עובר באזורים נידחים יותר של האלפים ולכן מספר המטיילים בו נמוך בהרבה ולעתים כמעט ולא פוגשים מטיילים נוספים.

חציה מאובטחת של הקרחון בדרך לאיטליה

את הטרק התחלנו בכפר קטן בשוויץ וכבר ביום הראשון חצינו תוך הליכה ארוכה על קרחון את קו פרשת המים הראשית לאיטליה. חלקו האיטלקי של הטרק היה גולת הכותרת של הטיול. רכסי משנה מבודדים ובהם אגמים אלפיניים כחולים, יעלים משוטטות ובקתות לינה קטנות ומקסימות שיצרו אחוות מטיילים עם אנשים מכל העולם.

בקתת Prarayer- הלילה השני

ההליכה הייתה קשה לעתים וכללה מספר קטעים של טיפוס ארוך על דרדרות ושימוש ביתדות ברזל וחבלים הקבועים במקום. להבדיל מסובב מון בלאן את המטרהורן לא ראינו בכלל עד כמעט היום האחרון וכבר העלנו תאוריה שהוא קיים רק על גבי חבילות השוקולד השוויצרי... עד שבאחת הוא נגלה לעיננו. השביל הצר עושה סיבוב קטן ולפתע מזדקרת לה פירמידה מושלמת הבולטת מאוד מעל סביבתה.

פירמידה מושלמת מהצד האיטלקי

את הלילה האחרון העברנו בבקתה הנמצאת באוכף שמתחת להר ומסמנת את גבול איטליה שוויץ. העברנו לילה מרגש עם חברים שפגשנו בדרך ולכולנו זה היום האחרון בטרק. התעוררנו בבוקר לשמע הקריאה "רואים את ההר" וכולם כאיש אחד רצים לראות את הזריחה מעל הר המונטה שממזרח לנו שהאירה באור נגוהות את הפירמידה המושלמת שלנו. היום מובטחת לנו תצפית קבועה על המטרהורן לכן אין טעם להתעכב יותר מדי, עלינו על ציוד הטיפוס לקראת הליכה על הקרחון האחרון שלנו שהוליך אותנו בבטחה למרגלות ההר עד לרכבל שסמל את סוף הטרק והוריד אותנו כ 1000 מ' עד לעיירת הקיט המקסימה צרמט. קצת פינוק אירופאי לסיום שכולל נקניקיות שמנות והמבורגר ענק (כן, היינו רעבים...)

קרחון אחרון...

סיבוב רכבות של כמה שעות החזיר אותנו חזרה לארולה בה התחלנו את הטרק והשארנו את הציוד רק כדי לגלות שלמחרת מתקיים מרוץ בו חוצים המתחרים מאיטליה לשוויץ. בדיוק אותו המסלול שאנחנו עברנו ביומיים רק הפוך. לראשונים זה לקח כ 3 שעות. קצת פרופורציות בחיים...

יוני 2012- north face Gran Paradiso

אחד ההרים שמשכו את עיני מהרגע הראשון הוא ה Gran Paradso שבאיטליה. גוש מבודד, מעט מחוץ למרכז העניינים עם north face בעל משטח קרח ענק כמעט אנכי בגובה של 600 מ' שמוביל ישירות לפסגה. כל האקט כולו מספק חוויה אלפינית למהדרין- נסיעה בעמק צר ועמוק לאורך כרי מרעה ירוקים ובתי חווה נטושים למחצה פזורים במעלה הכביש. בקצה הכביש בית קפה קטן כתחנת ציוויליזציה אחרונה שמשמש גם כמקום התארגנות לפני יציאה. לאחר מכן עליה עד על קו אל בקתה בקצה הקרחון ולמחרת יום טיפוס ארוך שבסופו הגעה לגג עולם קטן ופרטי.

ההר עם המסלול מסומן בכתום. מבט מהבקתה

במהלך ההליכה אנחנו פוגשים קבוצת מטפסים בדרכם לבקתה. הם הולכים לטפס את המסלול הרגיל בצדו המערבי של ההר. אדריאן מכיר את המדריכים ואנחנו מעבירים אחה"צ נחמד בתצפית על ההר והתכוננות לטיפוס.
אנחנו קמים מוקדם ומתחילים בהליכה על גבי השלג עם פנסי ראש.  לאחר כשעה הליכה עולה השחר וההר והnorth face נחשפים בצבעים של ורוד. עוד כשעה וחצי הליכה על קרח טוב ויציב ואנחנו בבסיס המסלול.

זריחה מעל הגראן פרדיסו

המסלול רץ על קיר הקרח החשוף ובגלל התנאים הטובים אפשר להתקדם חסית במהירות. אדריאן מנצל את הזווית המתונה יחסית ולא עוצר למנוחות. אני מחכה שהחבל יגיע לסופו ומיד מתחיל לטפס. כך אנו מתקדמים חלק גדול מהמסלול ביחד וללא עצירות. אפילו עברנו 2-3 קבוצות בדרך. בערך במחצית המסלול השיפוע גדל ומתחילים לטפס על קרח חשוף לגמרי שמקשה על המלאכה. כאן אנו עוברים לטפס במקטעים עד שלארך 350 מ' אנו מגיעים לסכין השלג שעל קו הרכס.

 

בערך באמצע הדרך

מעבר מהיר למוד של הליכה (הכנסת הציוד הטכני לתיק, קיצור החבל לאור של מס' מטרים) ואנו מתחילים בהליכה מפחדה למדי לאורך הסכין שמגיע כמעט עד הפסגה. למרות שההליכה לא קשה זה תמיד אחד הקטעים המפחידים בטיפוס. צעד אחד לא נכון מתוך עייפות או חוסר תשומת לב ואתה יכול למצוא את עצמך במצב מאוד מאוד לא נעים. אני מגיעים עד מתחת לפסגה ומטפסים את עשרת המטרים האחרונים על הסלע שבפסגתו נמצאת המדונה המיוחלת המסמנת את פסגת ההר.

סכין השלג בדרך לפסגה

למרות הרגשת האופוריה שתמיד מלווה את ההגעה לפסגה ישנה הידיעה שעכשיו גם צריך לרדת ושום דבר לא נגמר עד שלא שותים קפה בעיירה שבעמק. אנו יורדים מהר מאזור הבולדרים שבפסגה, מחליפים את גרזן הקרח במקלות הליכה (איזה תענוג) ומתחילים בירידה ארוכה אך מתונה יחסית על הקרחון שמגיע מממש עד הבקתה. שם אנו פוגשים את הקבוצה מאתמול שהגיע כשעה לפנינו ונשארים לישון. אנו שותים קפה קטן, מחזירים אנרגיה וממשיכים לרדת עוד כשעתיים חזרה לרכב.

אחרי הבקתה, בדרך חזרה לרכב

עכשיו נגמר!

מידע על טיול אתגרי באזור אפשר למצוא בנתיבי כפיר

הטיפוס על ההר התפרסם גם ככתבה במסע אחר און ליין

 

בניאס קיץ 2012

שלום לכל אנשי האינטרנט,
הפוסט הזה מספר קצת על איך זה לקחת את הילד בפעם הראשונה ללילה תחת כיפת השמים. או האוהל במקרה הזה.

אני ופלג משלימים שעות שינה

לפני קצת פחות משנה התחתן חבר יקר שלנו מהצפון במטעי הקיבוץ לא רחוק מהבניאס. למרות שפלג היה רק בן 5- 6 שבועות החלטנו לנסוע לחתונה ואף להעביר את הלילה עם כל החברה על גדת הבניאס. לשמחתנו גם לחלק גדול מחברינו בחתונה נולדו ילדים לא מזמן כך שלא היינו היחידים בסיפור הזה. אין ספק שזו הייתה חוויה ליצור מעין שבט קטן אד- הוק שמתנהל ביחד תוך דאגה הדדית. אחד מביא אוכל, אחר עסוק בלסדר פינת ישיבה ואחת דואגת לגרש את העקרב שבדיוק בה לבקר...

על שפת הנחל בבוקר למחרת

 



גם הלילה בשטח עבר בקלות. כל אחד תפס לו פינה קטנה, היכנסו את פלג אתנו לאוהל והוא פשוט נרדם. האמת שזה היה הלילות הטובים שהיו לו עד אז. כנראה שהבריזה בצפון נעימה לו יותר מהחום והלחות של תל אביב...
את שאר היום העברנו בלי לזוז יותר מדי עם הרבה קפה וטבילות התרעננות כשהקטנטן מנצל כל הזדמנות לתפוס תנומה

לא ינום ולא יישן שומר ישראל

בקיצור- חוויה מומלצת לכל הורה מתחיל. לא לפחד. הם לא יודעים שהם ישנים בחוץ וזה ממש לא מזיז להם...

tmb- סובב מון בלאן

לפני כשנתיים יצאתי יחד עם אמיר לטרק סובב מון בלאן, אחד הטרקים המפורסמים והיפים בהרי האלפים וללא עוררין המתויר ביותר באירופה אם לא בעולם. הטרק עצמו כשמו כן הוא עובר מסביב למסיב הגדול שבמרכזו הר המון בלאן וחוצה את צרפת, איטליה ושוויץ.

הטרק עצמו עובר ברובו בשיפולי המסיב ולעתים עובר על הרכס שמולו. למרות הרכס הפראי והמושלג אותו מקיף המסלול ההליכה עצמה מתבצעת ברובה על שבילים טובים יחסית, היא בטוחה למדי ולמעט מקרים חריגים בתחילת העונה שלג וקרחונים נמצאים רק בנוף המדהים שמסביב ולא על השביל.

אנו הלכנו למעשה מחצית מהמסלול כאשר התחלנו משאמוני, ותוך 6 ימי הליכה מלאים הגענו עד לעיירה האיטלקית קורמאיור הנמצאת בדיוק מצדו השני של ההר ומחוברת אל שאמוני גם במנהרה לכלי רכב וגם ברכבל. ימי ההליכה מורכבים בד"כ לפחות ממעבר הרים אחד ביום ובממוצע עולים ויורדים 800- 900 מ' ליום. למרות זאת ההליכה אינה קשה במיוחד מאחר והשבילים מסודרים ולכל אורך הדרך ישנן בקתות בהן ניתן להצטייד במזון ולכן לא צריך לשאת ציוד רב על הגב

ימי ההליכה שהיו לשמחתנו גם מגוונים וכל יום נתקלנו במראות חדשים וגם זמנו לנו כל יום מבט מזווית אחרת על המון בלאן. ההר שבמבט ראשון משאמוני נראה לא הרבה יותר מגבעה מושלגת הלך ותפח ככל שעבר הזמן ולאט לאט הבנו את גודלו האמיתי (כמעט 5000 מ'!)

לאחר 6 ימי הליכה מסחררי חושים בהם עברנו ב 3 מדינות שונות, היה לנו חם, היה לנו קר, הייתה לנו שמש והיה לנו גשם הגענו לקורמאיור האיטלקית בדיוק בזמן לתפוס את הרכבל האדיר שאפשר לנו חזרה לשאמוני ללא שימוש ברכב ובנוסף הרווחנו מבט מעין הציפור על כל המסלול שעברנו. סיום יאה להרפתקה נאותה.

תיאור מלא של המסלול אפשר למצוא בכתבה שפורסמה במסע אחר און- ליין

מידע על ארגון הטיול אפשר למצוא בנתיבי כפיר